נולדה ב-20.4.1932. גמרה כתלמידה מצטיינת בבי"ס בקרית עמל, המשיכה בביה"ס התיכוני מקצועי "ויצ"ו" בחיפה, והשתלמה בסמינר למורים ליד ביה"ס הראלי. הייתה חברה פעילה ומצטיינת בפלוגה הימית של "הפועל" בחיפה. נערה יחידה ב"שיוט הערים" בשנת תש"ח. פעילה ב"הגנה" ומצטיינת בקליעה ושירותי קשר על מגדל התצפית בקרית עמל. בפסח 1949, עם שחרור אילת, הצטרפה עם שתי חברותיה רות ומרים לסיור של חברי קיבוץ רבדים לעבר סדום. בדרך נורו לעברם מן המארב כדורי דום-דום ע"י כנופית מרצחים. ניצן ושתי חברותיה, רותי ומרים, ועוד ארבעה בנים נהרגו. ניצן הייתה בת 17 ונהרגה בדיוק ביום הולדתה.

מול פני שר השכחה, (לזכר ניצן רבאון, רותי מייסנר ומרים גינטר, שכדורי אויב הרגון ב-19.4.1949, בדרך לסדום):

"ניצנ'תלי – כל כך הרבה שנים עברו מאז הלכת ממני ולא חזרת. מאז לא פסקתי לבקשך. חיפשתיך ביומני, ביומנך את, בתוך מחברותיך – מחברות תלמיד חכם, בתוך תיקי ציורייך, בכל אותן מלאכות מחשבת שבהן פיארת את ביתנו.

אייך, בתי? – הלכתי אחרייך בעקבות שירים ועקבות תמונות שאהבת, הסתכלתי בצימאון בפניהן הוורודות, החמודות של חברותיך שאהבוך, בעיניים הטהורות האמיצות של חברייך שאהבוך, חקרתי בהן: כלום לא נשתייר בהן שבריר של חיוכך, צל עקבות התלהבותך הרוננת? נשמתי את ריח בגדייך – בגדים אלה שהפכת מכסות חולין למבע אישיותך החיננית. – אך לריק עמלי. את מתחמקת ממני... והרי לאחר שידום הקול עוד נשמע הרחק ההד, ולמה לא אוכל את הדי הדים אלה, שהקרנת על החי והדומם שמסביבך? לנו – לאימהות המפוכחות שלימינו, אין האמונה התמימה, שנוסיף לראות את אהובינו בעולם הבא. את לא הפכת כרוב זך כנפיים שזכותו תגן עלינו. את הפכת – ילדתי – לקרקע, אם לרקפת ולכלנית במקום להיות אם לתינוק – צלמך החמוד. את יכולה להיות אם ששבט שלם מתברך בה – את ילדתי ורותי ומרים.

אנו - האימהות המפוכחות של דורנו – לא נשארנו ללא שריד אשליה רחימאית, אנו יודעות עמוק, עמוק בלבנו: "כל עוד אנו האימהות נושמות, לא נגזרה כליה עלבנותינו. הן חיות בתוך תוכנו, כי אנחנו כור מחצבתן. מאיתנו קורצו, מאיתנו נלקחו ואלינו תשובנה".