בני למד בבית הספר היסודי "קרית עמל" בטבעון, והמשיך בלימודים על יסודיים בביה"ס התיכון בקרית עמל. ילדותו של בני עמדה בצל מאורעות 1936 והמאבק על עצמאותה של מדינת ישראל. כשהיה בן ארבע, השתקעו הוריו בקרית עמל. מילדותו היה נער חברותי, פעיל בתנועת "הנוער העובד", יוזם ומארגן מסעות וטיולים. אהבתו לארץ הייתה שם דבר, סיפרו חבריו. בני הכיר כל פינה בארץ והדריך טיילים ותיירים. היה בן מסור להוריו וסייע להם בעצה ובמעשה. בני היה עלם גבה קומה וחסון, נבון, רציני ובכל ענין דרש רצינות.

בנימין גויס לצה"ל במאי 1954, והוצב לחיל המודיעין. השתלם בקורס סיירי אוויר והשתתף במבצע סיני כסיירו האישי של חיים בר לב, בחטיבת השריון. בני היה בין הראשונים שהעפילו אל פסגת הר משה, והיה גאה על הזכות שנפלה בחלקו לשרת לצד המפקד הנערץ עליו. הוא הצטיין כסייר אוויר והבין את חשיבות המשימות שהוטלו עליו. בקרבות מלחמת ששת הימים שירת כסייר אוויר באזור יהודה ושומרון, וניצל ממות פעמים אחדות. בחייו האזרחיים עמל בני קשה ופילס לו דרך בכוחות עצמו. אשתו רות אומרת, כי כל מה שעשה בני עשה בעצמו למען היקרים לו. הקים ופתח מפעל לאריחים ולבניה טרומית. בין השנים 1958 1963 היה פעיל ב"הלשכה הצעירה" בחיפה, ולאחר שנשא לאישה את רות, קבע ביתו בקרית טבעון. בני הקים את "הלשכה הצעירה" בטבעון, והיה נשיאה הראשון. חובב טיס היה – ולאחר השתלמות בהטסת מטוסים קלים זכה ברישיון טיסה. הוא החדיר במשפחתו את אהבת הטיולים בארץ ואת הטיסה בשמיה. כשפרצה מלחמת יום כיפור, לא המתין בנימין לצו ההתייצבות ויצא ליחידתו. כעבור שלושה ימים ביקר בביתו לשעה קלה. הייתה זו הפעם האחרונה שהחזיק בזרועותיו את היקרים לו. הוא פעל כסייר אוויר בחזית הצפון. ביום ט"ו בתשרי תשל"ד, 11.10.1973, יצא לטיסה מבצעית ברמת הגולן, צפון לקוניטרה, לאתר סוללות אויב... הוא לא שב מן הסיור. גופתו נמצאה והובאה למנוחת עולמים בקרית טבעון. השאיר אישה ושלושה ילדים: שי, טל ודיתי, הורים ואח. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמ"ר, והוענק לו עיטור המופת על אומץ ליבו. משפחת סמואל הנציחה את זכרו בהקימה מגרש ספורט על שמו בביה"ס נוף ים בהרצליה – וכן בספר תורה, שנתרם לזכרו לביה"כ בנוף ים.