לחלק לתקופות חיים שנגדעו בשנתם ה-25 זהו דבר קשה, לא מציאותי ואף אומר הייתי: אכזרי. ישראל ז"ל כונה בפי כל בשם, "בלה", עד כי גם ידידיו הקרובים שכחו כמעט את שמו שניתן לו מלידה. השם "בלה", שהפך לשם דבר בקריה, "הולבש" עליו בדרך משעשעת. פרק חייו שעד לגיוסו היה נמרץ ודינמי. "בלה" היה בכל מקום, כושר תמרונו היה מופלא, וההספק של פעילותו היומית – מעורר קנאה. את הלימודים לקח כשעשוע קל, שיש לעבור אותו בהצלחה. עם סיום התיכון, התגייסנו לצה"ל. היינו יחד בגרעין נח"ל אך ערב הגיוס – פרשנו, מכיוון שנדמה היה לנו כי יש מקומות יותר רציניים בצבא. הגענו ליחידות שונות, ישראל הוצנח לשריון ושם, במרץ אופייני, רץ, נאבק, עבר קורסים ועלה בסולם הדרגות עד הגיעו לקורס הקצינים. הוא התאהב בטנק. מושגים כמו: "סנטוריון", "גורודיש", "חטיבה 7" הפכו אצלו לסמל הסטטוס החדש ומטרת השאיפות. במלחמת ששת הימים, דהר עם כוחות גורודיש באוגדה הצפונית, והוקסם מקצב השריון ומכוח המחץ הגלום בו, ואוי לך אם העזת להשמיע השגות כלשהן לגבי נושא השריון במחיצתו. את תקופת שירותו סיים "בלה" בדרגת סגן.

עם שחרורו מצה"ל החל לעבוד במחלקת מיכון ב"סולתם" ובמהרה הפך למפעיל מחשב. מעידים עליו כי התקדם בעבודתו ובקידומו האיץ בקצב בלתי מקובל, כמעט "קצב שריון". הוא החיה את מחלקתו, הכניס בה חיות, דינמיות, עליזות ואווירה של חוסר שגרתיות. באותה תקופה אף נשא לאישה את רותי פרידמן, בת כפר ויתקין. ואם להזכיר את אהבותיו, אי אפשר שלא לכלול בהן את טבעון. לבלה היה איכפת מה שקורה בקריה. הוא אף ארגן בביתו חוג בית של תנועה חדשה למען טבעון, שלאחר מכן אף זכתה בבחירות לראשות המועצה המקומית. פגישת החוג הייתה אמורה להיערך ביום ב', אך באותו יום, יום שלישי למלחמה, כבר לא היה ישראל בין החיים. בתקופת הקרבות התקשרתי לביתו מספר פעמים אלא שמ"בלה" לא היה כל אות חיים. עם תום הקרבות נתקפנו ייאוש עמוק. בלה נכלל בין הנעדרים. תקוותינו היחידה הייתה כי נשבה יחד עם מפקדו, סגן אלוף אסף יגורי. גם לאחר שלא מצאנו את שמו ברשימת השבויים עדיין קיווינו כי ינחת, כך סתם, ללא הודעה מוקדמת בלוד. אך לא...

אנו חבריו – לא נשכח אותו לעולם. את כושר החיות, העליזות, הנאמנות והמסירות לחבריו, משפחתו ועמו. יהיה זכרו נר לדורות שיבואו, שכן סגן ישראל כן נמנה עם אותם רבים טהורים וקדושים עליהם נאמר: "ובמותם – ציוו לנו את החיים".