דני, בן מיכל וזוסיה. נולד בכ"ט באלול תשל"ח (30.9.78) בקרית טבעון. אח לרתם, אסף, נועה ונדב. למד בבית-הספר "רימונים", בטבעון. בזכות כשרונו המוזיקלי, שהפך למוטיב משמעותי בחייו, פנה ללמוד במגמות המוסיקה בחטיבת הביניים "רעות", ובביה"ס התיכון לאמנות ולעיצוב, "ויצו" בחיפה. דני היה מוזיקאי מחונן, ניגן בקלרנית, פסנתר וגיטרה ובכל דבר שהפיק צליל, וכתב שירים רבים, שהרבה לקרוא באוזני חבריו. צלילי נגינתו בקלרנית היו טעונים באנרגיות, ששפעו לכל עבר – לקומפוזיציות ואלתורים, ולמגע עם שותפיו לנגינה והשומעים. הם היו רק אחד האפיקים דרכם פרצו סערות נפשו.

מגיל צעיר גילה עניין בתחומים מגוונים, בספרות יפה בשפות שונות, בפילוסופיות ובתורות חיים שונות. היה לו צורך קיומי לדעת ולהבין הכול. הוא למד רוסית וגרמנית, ובחדרו נותרו חוברות שהכין ללימוד לטינית. הרבה לקרוא, אהב לצייר, לבשל, להתאמן בטאי-צ'י ולרפא ברייקי, לטייל בחיק הטבע ולהאזין לקונצרטים. נער אינדיבידואליסט, רומנטיקן, עדין ורגיש, רחב אופקים, תורם לסביבתו וחברותי, שהקפיד על אורח חיים טבעוני מטעמים אידאולוגיים. מתמיד ניחן בדרך התבוננות ייחודית וביכולת הקשבה להוויה ופעימותיה. רואה ומתייחס אחרת למה שהכול רואים ואינו נח לרגע. אמפתי ורך, כאילו משקיף מן הצד, אך מעורב רגשית ואינטלקטואלית, ברגישות נדירה ובהבנה חדה ועמוקה, בכל פרט בהתרחשות בטבע, ביחסים בין אנשים, באירוע מוסיקלי, בפניה הרבים של האמנות ובאקראיות של חיי היומיום. את תחושותיו ביטא בעושר, בעוצמה ובדיוק יוצאי דופן.

בפברואר 1997 התגייס דני לצה"ל. לאחר הטירונות שובץ בחיל האוויר באחד ממתקני החיל, בלב שמורת הטבע בהר מירון. אף שהוכר על ידי הצבא כמוזיקאי מצטיין, העדיף דני להישאר ביחידתו, מוקסם מן השהייה בחיק הטבע, ומהקשר והיכולת לחיות בהרמוניה עם מגוון אנשים. אלה הפרו אותו וגרמו לו אושר רב. תפקידו הותיר לו פנאי לקרוא, לכתוב, לנגן וללמוד.

חבריו ומפקדיו אהבוהו וראו בו אדם רגיש, חברותי, איכותי ומעניין. "... נעים הליכות, בעל חוש הומור ונפש אמנותית... דני תרם רבות כנגן, בערבי היחידה... מסירותו ונכונותו לתרום ניכרו בכל אשר עשה". (מפקדו, סא"ל מאיר).

בכ"ג בטבת תשנ"ט (10.1.1999) נפל דני בעת שירותו והוא בן עשרים. לצד יצירותיו המוזיקליות הותיר כתבים רבים ובהם יומנים, הגיגים פילוסופיים ושירים. "...ככל שהיה צנום בגופו, היה ענק ברוחו. דני רצה לגעת בכל... להפוך את העולם למקום צודק יותר, אוהב יותר... אדם מופלא, ילד-איש שהשאיר אחריו מתנות, בכמות שלא משאירים רבים המגיעים לזקנה מופלגת...".

(מורתו נחמה).