יאיר, בן לאורה (לוסי) ואברהם יעקב, נולד ביום כ"ג בתמוז תשי"ד (24.7.1954), בקיבוץ רמת השופט. הוא למד בבית הספר היסודי "נרקיסים" בקרית טבעון, והמשיך בלימודיו בבית הספר התיכון על שם גרינברג בקרית טבעון, במגמה הריאלית. יאיר היה תלמיד טוב ואהוב על מוריו ועל חבריו. אמר עליו מנהל בית הספר: "הופעתו הייתה חסונה, בלוריתו פרועה, חיוכו שובה לב ותעלוליו נסלחים. הוא לא היה עילוי, אך ידע להתעלות ולעלות. הוא לא היה יחיד סגולה, ועם זאת יחיד ומיוחד. הוא היה צבר, במיטבו של מושג זה". כתבה עליו מורתו לספרות: "זכורות לי עיניו הבהירות, שמבטן חולם מרחף. ביאיר התמזגו תכונות, שהצטברותן הן החיובי והנאצל". כאחיו, פנחס, אהב ספורט ונלהב מאוד לכדורסל. בשל גובהו נמנה עם חברי נבחרת בית הספר ועם נבחרת "הפועל" בקרית טבעון, ועוד תחביב היה לו – הצילום. תמיד נשא עמו את מצלמתו כדי להנציח בתמונות חברים ומעמדים, מראות ונופים. תמונות רבות צילם בימי הטיול הגדול, שערכו בני משפחתו, כאשר נסעו לפגוש את אביו במקום שליחותו בניקרגואה. התכונן ללמוד תכנות מחשבים. יאיר היה חייכן וטוב לב. יצר השובבות היה גובר בו לעיתים, והוא היה מרבה במעשי קונדס ותעלולים, לשמחת לבם של חבריו. סיפוריו המשעשעים, תיאוריו המלווים מעשי חקיינות וצחוקו המתגלגל, היו מדביקים את כל שומעיהם.

יאיר גויס לצה"ל בראשית אוגוסט 1971, והתנדב לחיל השריון. תחילה זומן למבדקי טיס ועמד בהם בהצלחה מרובה. אך הוא סירב להצטרף לקורס טיס, וביקש, כאחיו, ללכת לחיל השריון. לאחר הטירונות השתלם בקורס למקצועות טנק "פטון" ובקורס מפקדי טנקי "פטון". בימי הקורס האחרונים פרצה המלחמה וחניכיו נשלחו לחזית. יאיר היה חייל אחראי ומסור לתפקידו. מפקדו אמר עליו, שהיה "חייל מצוין וחבר למופת". במלחמת יום הכיפורים השתתף יאיר בקרבות הבלימה נגד המצרים בחזית סיני. ביום י"א בתשרי תשל"ד, (7.10.1973), באותה שעה שנפגע אחיו, פנחס, נפל יאיר בקרב. הוא חש בטנק שלו, עם עוד שלושה טנקים, לסייע למעוזים הנצורים שבגזרה הצפונית, על גדות תעלת סואץ. ליד מוצב "נוזל" נפגע הטנק שלו, והוא נהרג במקום. תחילה נחשב כנעדר. לימים זוהתה גופתו והוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין בקרית טבעון, ונקבר ליד אחיו. השאיר אחריו אב, אם ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל.

משפחתו הוציאה לאור חוברת זיכרון לזכרו ולזכר אחיו, פנחס ז"ל.