היה חבר פעיל בארגון "ההגנה", עובד בתי הזקוק בחיפה. בימי מאורעות הדמים של שנת 1947, נדרש ע"י "ההגנה" בחיפה להמשיך בעבודתו בבתי הזקוק, על אף הסכנות אשר היו אז. ואכן ביום 30.12.47, בהתנפלות הרצחנית של הערבים על העובדים היהודים בבתי הזקוק, נהרג גם יהושע כהן.

כותבת אשתו, אסתר כהן:

בעלי נולד במטולה. עוד בהיותו נער כבר היה מגויס ל"נילי". היה בין המאותתים בלילות לאוניות האנגליות – ובימים התחבא במערות הכרמל הצרפתי מפחד חיפושי התורכים. התגייס לצבא האנגלי במלחמת העולם הראשונה ולאחריה נסע לדרום אמריקה. בשנת 1934 חזרנו לארץ, כזוג נשוי, ומיד היה חבר ב"הגנה" ומילא את כל פקודותיה. בתחילה עבד בחברת החשמל, וכשנבנו בתי הזקוק, נשלח מטעם"ההגנה" לעבוד שם כמנהל עבודה. היהודים היו מעטים, ומסביב היו הערבים והלגיון הערבי. הייתה סכנה רבה להיות שם, אבל הוא היה מפקד, ולי, אשתו, תמיד אמר:"אסתר, את צריכה להיות מוכנה לכל דבר, צריכים לתת קורבנות, אחרת לא נהיה עם."...

ביום הכרזת האו"ם על הקמת המדינה בא באחת בלילה להודיע לי, ושנינו רקדנו עד אור הבוקר. בפרוץ מלחמת השחרור, לאחר שחזר משמירה בחפירות "ההנה" בקרית מוצקין – כי היה חשש שהלגיון הערבי ישתלט על התחבורה בין חיפה והקריות – אמר לי: "לא תהיה חברון שניה, נילחם ונתגונן". אותו לילה אחרון, כשבא מחפירות "ההגנה" ובקשתיו שלא ילך לעבודתו בבתי הזקוק, הוא לא שמע לי – והלך, כי הוא ידע, שבתי הזקוק הם מקום אסטרטגי חשוב, ואסור ליהודים לברוח משם מפחד הלגיון הערבי. וככה קרה האסון. הוא לא זכה לראות את הבת השלישית, שנולדה שלושה חודשים אחרי האסון. יהושע כהן היה בשבילי המשמעות העמוקה ביותר של חיי, הוא היה כל עולמי."