אהרון (רוני), בן שושנה ומשה, נולד בקרית טבעון. הוא למד בבית הספר היסודי בקרית טבעון, וסיים את לימודיו במגמה הריאלית ביולוגית בבית הספר התיכון ע"ש גרינברג שבקריה. רוני – כך קראו לו הוריו, חבריו ללימודים, מוריו וידידיו בתנועת הנוער העובד – היה תלמיד מצטיין והשיג הישגים מרשימים במקצוע האהוב עליו – ביולוגיה. הוא היה בחור רחב אופקים, ותחום ההתעניינות שלו הקיף גם ספרות ושפות שונות. ברבות מהחוברות שהוצאו לאור, בחסות ועד התלמידים של בית הספר שלו, כלולים שירים ודברי הגות מפרי עטו של רוני. בקיץ 1970, בתקופה שהתנהלו בה מרדפים רבים אחרי מחבלים בבקעת הירדן, כתב רוני "שיר שבת": "... לכולם בשבת מנוחה בעולם / אך לאב ולאם שבנם בחזית / זהו עוד יום בשבוע בו נשפך דם / ולבבות נשברים על אבני גזית". כשהיה תלמיד בכיתה השמינית כתב רוני עבודה בשפה האנגלית, והיא פורסמה בעיתון "ג'רוזלם פוסט". בד בבד עם התעמקותו בעולם הרוח, היה רוני חובב ספורט מושבע ונער פעיל בחברה, בתנועת הנוער העובד והלומד הפך ברבות הימים מחניך למדריך, וגם בבית ספרו היה לדמות בולטת משכמה ומעלה, ונבחר לתפקיד יושב ראש מועצת התלמידים. גישתו הבוגרת אל החיים ורצונו הכן לסייע לזולת בעת צרה העמידוהו בשורה הראשונה של בני מחזורו.

רוני גויס לצה"ל בראשית פברואר 1971, ולאחר סיום הטירונות הוצב ביחידת חרמ"ש. הוא השתלם בקורס מ"כים ובקורס קציני חיל רגלים וסיים את השתלמותו בשניהם בציונים גבוהים (86). הוא זכה להוקרת מפקדיו והוענק לו "אות השירות המבצעי". חברים לנשק מעידים עליו, שהיה קצין למופת, אחראי ומסור לתפקידו ובעל מרץ בלתי נלאה. במלחמת יום הכיפורים, הותקפה יחידת הנגמ"שים בפיקודו של רוני על ידי חיל רגלים של המצרים בגזרה הצפונית של התעלה, מול קנטרה. רוני נהרג בקרב והובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בקרית טבעון. השאיר אחריו אב, אם ואח. לאחר נופלו הועלה לדרגת סגן. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקד היחידה: "בנכם, סגן רוני ז"ל, שירת ביחידת שריון תקופה ארוכה. היה קצין טוב, מבריק בשכלו ובעל כושר טכני מעולה. היה מ"מ טוב ונערץ על חייליו, ולחם באומץ לב ובחירוף נפש". ברשימה "אני צבר", פרי עטו של רוני בן הי"ז, אנו קוראים: "בשבילי ישראל היא המקום בו אני חי, מבלה עשרים וארבע שעות כל יום, כל השנה. אינני רואה חיילים גיבורים. אני רואה את בנו של שכני חוזר מהחזית, מספר לי מה שקרה לו שם... כמעט בכל יום נהרגים על הגבולות, ואמא בוכה על קברו הפתוח של יקירה בן העשרים. אבל זו ישראל. לך לתל אביב, לחיפה או לטבעון, אני מבטיח לך לפגוש בחוצות הערים הרבה נערים ונערות, חלונות הראווה מלאים דברי מותרות, ואין תחושה שאנו נלחמים על נפשנו".