סמדי, בת מרים ואריה עמית, נולדה בתאריך 17 במאי 1970 בקריית טבעון. ילדה מלאת חיים ותוססת. גלגלה צחוקים ללא הרף והקסימה את כל מכריה ואוהביה. בגיל 5 נתגלתה אצלה מחלה גנטית, אשר גרמה לה להתקפי כאבים קשים ביותר ופגעה בעצמות רגליה. סמדי לא הניחה למחלה זו לפגוע בהתפתחותה ולמרות כל הקשים – שיחקה, למדה, בילתה ועסקה בתחביביה – אף יותר מכל ילד רגיל.

כבר מגיל 4 הייתה שחיינית מצטיינת, ורק פגיעת מחלתה ברגליה הכריחה אותה להפסיק לשחות. מסלול חינוכה של סמדי עבר בקרית טבעון, דרך גן הילדים, בית הספר הממלכתי בקרית עמל ואורט גרינברג, בו קיבלה סמדי תעודת בגרות במגמה הביולוגית, כאשר את עבודת הגמר שלה הכינה בנושא מחלתה, בעזרת הפרופסורים שטיפלו בה.

לסמדי היו תחביבים רבים: אהבה לשוטט בחנויות ולערוך קניות, בישול ואפיה – על פי מרשמים שהמציאה. תפירה – בלימוד עצמי ובעיקר, ובגדול – ציור.

סמדי גם אהבה מאוד לבלות, ושמרה על קשרים עם חברות מכל קצוות הקשת החברתית. הציור היה משאת נפשה של סמדי והיה בה כישרון מולד לכך. היא למדה ציור במרכז לאמנות – מתנ"ס טבעון בהדרכת נונה אורבך, נעמה אורי ויעל גילעת.

בשנים 1990-1989 למדה בסטודיו של נונה אורבך, תקופה זו הייתה היפה ביותר בחייה, בה היא פרחה, הייתה מלאת אופטימיות, כוח רצון, תבונה וחכמה. רצתה לטרוף את החיים האלה עד תומם. שום דבר לא היווה מכשול עבורה, אם יכלה להתנסות במשהו חדש או לתרום לחברה. כך על קביים, התנדבה לגרעין נח"ל לאמנות במצפה רמון, ושהתה שם 3 חודשים. גם על הצבא לא ויתרה ולחמה על כך שתוכל להתגייס, בגלל הנתונים הגבוהים שלה הצליחה להתקבל לקורס מודיעין – חיל הים. לתפקיד זה, עד אותו יום, לא הצליחה להגיע שום מתנדבת.

לאחר שנה וחצי של השירות הצבאי, נפלה סמדי לערש דווי, שממנו לא קמה. היא נפטרה בתאריך 22 בספטמבר 1990.

סמדי הותירה אחריה עשרות ציורים גדולים, תרתי משמע, עזי צבע וצורות. לאחר מותה נערכה בקרית האמנים בטבעון, תערוכה גדולה לזכרה.

ציורים אלה תלויים היום בבתי משפחתה וידידיה, וכל רואיהם מציינים את העוצמה הרבה שבהם.

סמדי הייתה אחותו של יריב, זכרונו לברכה, שנפל בעת שירותו הצבאי.

לאור האופטימיות שהקרינה לכל אורך חייה, נזכור את סמדי תמיד בחיוך, באהבה, בצחוק וברוח טובה.